אמש בהבימה נבהלתי

אתמול בערב – פעם ידעו מה זה ‘אמש’ – לא חשוב, התרכזו נא: ראיתי/צפיתי בהצגת ‘קונצרטה לשמונה’. בהבימה.

מאז, כדבריהם, הריצו ברחבי הארץ מאתיים הופעות. כך שההצגה זורמת מיומנת. השחקנים/ות מוכשרים מאד, נהדרים. נהדרות. המועקה שליוותה אותי לעת ההצגה ועד לרגע זה נבעה מתחושת ניכור מוחלטת.

לא משום סקפטיות או התנכרות. ב’מחכים לגודו' ובהצגות אחרות בהן הדמויות רחוקות מעולמי – היצירה מקרבת אותם. ב’קונצרטה לשמונה' הוצגו הבעיות, לא הוצגו המעלות האנושיות, הפנים המשותפות לא/נשים. והלוא כמעט ואולי בכלל יש ולו כזית גם מן המשותף ביני לזולת. משהו. הגיבורים הוצגו בצערם ובכאביהם. שודאי מלווים אותם כל רגע יום יום.

גם כשאני רואה נערה-זבנית נעזרת במחשבון לחישוב פשוט של מחיר מוצר – עדין אני רואה את יופייה. בהצגה אמש, הגילוי הזה של היופי והאנושי לא נחשף. כמו גברו להיטות ודחף משתלט – להראות את הקושי. כשמראים רק קושי, הרי שמראים יצור מעולם אחר, זר ומוזר. האמפטיה הופכת לרחמים על המוזר ועל סבלו.

המציאות שונה, אין אדם שעקב אכילס לא הוטבע בו. אני, בהבימה אמש ראיתי רק את העקב.

אולי במקרה, שכן השחקנים, בשיחה שלאחר ההצגה הנהוגה עימם, הבהירו שיש הרבה מן האילתור בהופעתם ואין הופעה אחת דומה לרעותה.

נבהלתי והשכלתי. בהחלט הצגת חובה.

#ספרסרטהצגה #אילתורבתיאטרון #דליקווליניץ #תיאטרוןמשובח #סמינרהקיבוצים #קורינההסופרת