דמי כיס, הסרט

הלילה צפיתי בסרטו של טרופו, "דמי כיס".

פעמיים.

הגיבורה הראשית של הסרט היא הקהילה.

חברה מנומסת, יודעת גבולות. לעולם לא יתערבו בחיי הזולת.

רק מצב קיצוני ייאלץ אותם לעשות מעשה.

כאשר ילד בן שלוש עומד על סף חלון בקומה התשיעית וברי שיפול, הם צופים.

מרגיעים  את האם המתעלפת. שהשאירה אותו לבד בדירה.

הילד נופל, ילדה קוראת שרעבה, רופאה מגלה שהילד קורבן לאלימות.

פתאום הם יוצאים מגדרם, אצים להציל, לבטא זעם.

הסרט הוא תמונת קהילת הבוגרים כצופים המכסים על עיניהם כל זמן שניתן.

ניכר שטרופו בסרטיו לא ממש אוהב את המבוגרים. לבו לילדים, לילד שהיה.

לא שהמבוגרים מוצגים כרשעים גמורים.

אין אכזר מאדישות. אין מסיכה טובה לפחדנות ממראית העין של נעימות פושרת.

דבקים בחוקי המותר והאסור של בורגנות העיירה.

עולם הילדות הוא הסיפור החוזר – באינספור גרסאות – של הפרא התמים. כנגדו הקאובוי המשתלט: עולם המבוגרים.

טרופו לא אומר, "ראו זאת כמשל."

הוא רק מפנה פנס: אל זכרונות הילד/ה שהיית- וזה רב.

גר היית בארץ המבוגרים וכעת אלה גריך. קומדיה חכמה.

#ספרסרטהצגה