מה יהיה הסוף?
כאילו לא די במעשי החיים, או משום שלא ניתן להיתלות במעשי החיים, באים המתים בזה אחר זו מספקים מצבות להיתלות להם.
אולי זה התחיל מזמן. אני בקוצר ראייתי הבחנתי בכך רק עם קרות המקרה לאריק איינשטיין. אחריו בא שחקן משבט ריבלין הנודע והיום סופרת הילדים – היחידה שלה לא ביבי ולא פרס מצאו רגע לקרוא הספד שכתבו שכירי העט הנחמדים.
אולי שרת התרבות תתרצה?
טוב, אנדב אני מלים אחדות:
ראשית, לא הכרתי את הסופרת.
התמזל מזלי והכרתי את בן זוגה דאז, ד”ר וורצ’ל.
קרדיאולוג. בבי”ח בילינסון.
הגעתי אליו קצרת נשימה והוא אמר: אם את לא עוברת את ניתוח הלב הזה, יש לך רק שלושה חודשים לחיות.
השנה הייתה 1969.
עברו מאז מעל לשלושה חודשים.
לא סרבתי לו. איך אפשר לומר ‘לא’ לחיים?
הוא אמר שגם אשתו סופרת. לילדים.
אבל זה היה בשלב מאוחר יותר, כאשר הגעתי לביקורת והבאתי שי, סיפור ראשון שהתפרסם ברבעון ‘קשת’ כעבור שנה ובו כיכב בית החולים בעילום שם.
מנהל המחלקה היה אז איש גבוה מעל גבוה בשם פרופ’ לוי. הארץ רעדה לקול צעדיו.
היה נכנס לחדרי החולים שהכילו אז שמונה מיטות באולמות גדולים – ואחריו פסעה הלומה ושוקדת עדת מלאכי השרת: רופאים, מתמחים, אחיות. בלי מחשבים, רק עם עט ונייר, עברו ממיטה למיטה.
היה שם חדר מיוחד למיוחסים, התלחשו ש’גולדה שכבה שם’ – שלהרף עין התפנה.
לא הייתי צריכה יותר מרגע כדי לומר, לבקש, לתבוע בחיוך קורן – שאעבור אליו אני. אהה, כמה שקט ושליו היה המקום ההוא, יותר טוב ממורפיום נגד כאבים.
הפרופסור נכנס לחדר, ראה את תמונות הילדים על השידה, שאל על מה זכיתי ואמרתי, "שאצא מכאן הכי מהר שאפשר".
הפרופסור – שבינתיים הלך כמאמר האופנתי ‘לעולמו’, אלא אם כן הוא עכשיו בן מאה, שלף בלי לחשוב שניה: “מפה יוצאים לכאן או לשם”.
וכל הפמליה צחקה נורא.
0 views0 comments