התשיעי. טיוטות: תהודת זהות

אבל שאלת הזהות מנקרת.

מי אני, שואלת השאלה את עצמה.

מה היה הרגע הראשון שבו היא עלתה? מתי היא נצרבה?

כשהפילו אותך ואימא צעקה, "אמרתי לך לא לשחק איתם, הם אנטישמים!" –

אז?

אחר כך בחסות החשיכה

כשבבית הננטש הושארו מיטה ושולחן, לבל ידע איש טרם זמן שעזבנו, ברחנו, נמלטנו, עלינו בירידה.

בלילה, בלא קול, עולים לרכבת.

על מה ההורים בוכים?

אני לרגע לא מביטה לאחור. שנים חולפות עד שמגלה שעדיין בשאול.

פתאום אור

עם המעבר בגבול לבולגריה. איכרות לבושות בבגדי חג, עמוסות פירות ומזון שי, בתחנות הרכבת להקות נגינה וריקודים – כי אנחנו נוסעים לארץ הקדושה.

פתאום כבר לא סוד.

פתאום הזהות משתנה, ולשנים עשר הק"ג שמעל להם אסור להעלות לספינה, מצטרפים כתחליף לבגדים היפים שהותרנו מאחור, בגדי נדבות מקופסאות הג'וינט. בסוף חודש דצמבר, לקראת המסע לארץ השמש, את מקבלת מעיל צמר שמטאטא את פסי הרכבת עליהם נאספנו בהמון רב.

חמישה עשר אלף איש בני זהות מחוקה, תחתיה נרשם עכשיו: סרדינים.

שתי אוניות, בנויות להכיל כל אחת ארבע מאות וחמישים נוסעים בלבד.

על מדפי דרגשים, בכל אונייה נמצא מקום לשבעת אלפים וחמש מאות.

תעודת זהות

שקית חומה להקיא בה שבעה ימים את קבס טלטלות האונייה והאוויר הדחוס במקום שאסור לעלות ממנו אל הסיפון באור יום, שהבריטים לא יזהו חלילה.

איש לא מספר לנו שהבריטים זיהו – גם מלווים מן הרגע הראשון – באוניות חיל הים שלהם. משחק הצופים נמשך  בכאילו כשברמקולים מודיעים, "החלטנו שלא להיאבק, ניתן להם לעלות לאונייה, זירקו כל דבר שמזהה אתכם, ספרים, תמונות, שלא ידעו מאיפה אתם כשייערכו חיפוש!"

לילה אחרון

על הסיפון בתוך אחת מסירות ההצלה, עם אבא, מכורבלת, מחובקת, עדיין ילדה.

מן הסיפון העליון עולים קולות צחוק. הבריטים חוגגים יום הולדתו של אותו בעל זהות לא ברורה, ישו/ישועה.

עם בוקר 

לא לבכות.

עצירה.

מוקפת גדרות תיל.

סכנה לאימפריה!

כך היסטוריה צוחקת חוזרת

צאצאים של נגנבי הזהות היו לגונבי זהות של צאצאי האימפריה השוללת.

מצחיק/ טפשי/ אווילי – ההיסטוריה תופסת בבטן. שלנו. של עצמה. מתפוצצת מצחוק היא יורקת: בני אנוש אינפנטילים, תופשים אותי כאילו אני נדנדה שעולה או יורדת. מתי תפסיקו לחשוב מחשבות של פצצה, גדרות והרג?

---